דיכאון
בשפה היומיומית מקובל לומר "נכנסתי לדיכי" או "תפסתי דיכאון" או "דיכאון תפס אותי". ביטויים שגורים אלו אינם מתייחסים אל הדיכאון כאל מחלה.
אנשים רבים מתקשים להבין שדיכאון היא מחלה ככל המחלות ולכן אסור להתכחש אליה. הרגשת הדיכאון היא תופעה נפוצה מאוד, והיא אחד הגורמים החמורים לאי תפקוד פיזי ונפשי. אם לא תופסים את המחלה בזמן ואם לא מטפלים בה מבעוד מועד, המחלה רק עלולה להחמיר עד למצבים של סכנת חיים. במקרים רבים, אובדנים כתוצאה מתאונות והתאבדויות הם תוצר של הזנחה, חוסר ידיעה וחוסר טיפול במחלה בשלביה הראשונים.
למה חשוב להתייחס לדיכאון ברצינות המירבית?
מכיוון שמחלה – אין מזניחים. ברגע שחווים כאב מתחיל החיפוש למקור הכאב ולסילוקו אם בריפויו ואם ביצירת הקלה לאורך זמן כדוגמת מרפאות הכאב שבאות לתת מזור לכאב גם אם לא ניתן לרפא את מקורו. חשוב להבין שחולה בדיכאון אינו יכול להבריא בכוחות עצמו. חולי דיכאון שאינם מקבלים עזרה סובלים כאמור, סבל רב.
למחלת הדיכאון יש סיבות רבות שלא נפרטן כאן. יש לה מאפיינים קשים כמו מחשבות שליליות כלפי עצמך, העולם, האנשים בחייך והעתיד. מאחר ומחלת הדיכאון היא מחלה מתעתעת במיוחד, יש בעיה עם זיהויה ללא סימן מובהק אחד. מכיוון שהיא קשורה לעולם הגוף נפש היא מערבת את הגוף, הנפש והמחשבות. הקושי הוא בזיהוי הדיכאון בשלביו הראשונים.
למחלת הדיכאון סימנים פיזיולוגיים ונפשיים רבים ומגוונים: עייפות מתמדת ללא קשר לעשייה, חוסר התלהבות, תחושת שעמום מכל דבר, קשיי שינה ויחס לא נורמטיבי לאוכל – חוסר תיאבון או אכילת יתר כפיצוי, חוסר בחשק מיני, הסתגרות והתבודדות, התייחסות פסימית לחיים, תחושת חוסר משמעות וחוסר תכלית. החיים נתפסים כקשים וכאילו "סוחבים" אותם. עצבות כרונית, התפרצויות כעס, הזנחה עצמית ודימוי עצמי נמוך מלווה ברגשי אשמה. קשיי ריכוז וחוסר יעילות וסיפוק מלווה בחוסר אנרגיה הם מהסימנים המובהקים למחלה. תחושות בלתי מוסברות ודאגות מלוות ברגש של בדידות, עלולות להחמיר את מצב החולה בדיכאון.
האדם המדוכא זקוק לחברה, ויש לעשות הכל על מנת למנוע ממנו את תחושת הכישלון והבדידות.
חשוב לדעת: ניתן לרפא את מחלת הדיכאון ע"י פסיכותרפיה ובמקרים קשים, ניתן לשלב גם טיפול תרופתי עם הטיפול הפסיכולוגי. המטפל יכול לעזור לאדם לזכות בתחושות של שליטה על חייו והנאה מהם. האדם לומד לבחור בחירות וליהנות מחדש מפעילויות.
כל טיפול פסיכולוגי הוא בראש ובראשונה פתיחת מסלול לעזרה עצמית, כלומר, הוא מחזיר למטופל את יכולותיו לעזור לעצמו ולהיות עצמאי לנהל את חייו. החשוב ביותר שניתן לעשות הוא לעזור לאותו אדם לקבל אבחון וטיפול מתאימים. בנוסף, יש לעודד אותו להמשיך בטיפול עד להיעלמות הסימפטומים או לחפש טיפול אחר אם לא חלה הטבה במצבו.
חשוב מכל – לזהות את המחלה בעצמך או בקרובים אליך ולמצוא כל דרך אפשרית לפנות או להפנות לטיפול וכל המקדים, הדרך להחלמה תהיה קלה ואפשרית יותר.
סיפורה של נועה מתאר מצב דיכאוני לפני אישפוז בעקבות פגיעות נפשיות ופיזיות שחוותה במהלך טיול בעולם.