רוני הגיע אלי אחרי שהוריו דאגו לפגישה הזאת.
אל חדר הטיפולים נכנס גבר מזוקן ופרוע שיער כבן 30, מעט שפוף שלא גרע מיופי זקיפות קומתו. היה קשה ליצור עמו קשר עין וברגעים המעטים שכן הצלחתי, פגשתי זוג עיניים כחולות מרהיבות ביופיין. רוני יכול היה להיות דוגמן מבוקש רק על פי מראהו החיצוני אלא שהוא סחב על גבו ונפשו דיכאון עמוק ופחד מהחיים.
רוני ניסה את כוחו בלימודים גבוהים באחת המכללות במרכז הארץ אבל מהר מאוד הרגיש חסר אונים וקושי להסתגל לחברה ולדרישות הלימודים. הוא החל להיעדר מהשיעורים, הזניח את עצמו והתבודד חברתית. ביקור פתע של הוריו בחדר המושכר שלו מצא את בנם שקוע עמוק בזוהמה, בבדידות ובחוסר רצון לחיות. לכל הדעות מראה קשה מאוד. רוני גם לא אכל כך שהוא מאוד רזה והדאיג את הוריו אלא שאיש לא התריע ולא סיפר על מצבו.
ההורים החליטו פה אחד להחזירו הביתה ולעזור לו להשתקם. רוני חזר לחדר נעוריו בו מצא את הפסנתר האהוב עליו והגיטרה. שירותים ומקלחת היו צמודים לחדרו, מיטה וספרייה הזכירו לו את ימי נעוריו שהיו פעם עליזים יותר.
האם חזרתו של רוני לבית הוריו החזירו לו את הביטחון הבסיסי ואת שמחת החיים? 
רחוק מזה. בבית הוריו רוני נהג לישון כל היום, לא התקלח ולא צחצח את שיניו, המשיך לשמר את מראהו המוזנח שדמה להומלס אלא שהפעם גם גרם להוריו ייסורים נוספים. הוא נהג לצעוק עליהם במיוחד על אמו וסרב להשתתף בכל אירוע משפחתי.
איך אני מוציאה אותו מהמקום הזה? שאלתי את עצמי. הנחמה הראשונית שלי הייתה שהוא הסכים להגיע אלי ולא רק פעם אחת.
רוני התמיד והגיע בזמן. שמחתי תמיד לבואו אם כי לקחתי בחשבון שהוא עשוי להבריז. רוני התמיד ועצם ההתמדה היה בזה עוגן טיפולי. חיפשתי מה יעשה לו טוב, ביקשתי לדעת משהו על סדר היום שלו מפיו. אחרי שתיקות ארוכות רוני סיפר לי, בטון דיבור חנוק, כי הוא ישן כל היום ובלילה הוא מנגן. יש משהו כאן, חשבתי, שניתן לעורר בו תקווה (מבלי להתייחס להפרעות הליליות שהוריו לבטח חוו).
מה אתה מנגן? שאלתי
אני ממציא מנגינות, יצירות ...סתם קשקוש.
האם אתה יכול להקליט את מה שאתה ממציא? המשכתי לשאול
"בסדר", ענה לי באדישות.
מכאן ואילך המפגשים הטיפוליים עברו תפנית. רוני היה מקליט את יצירותיו בסמארטפון ואני חיברתי את הסמארטפון לרמקולים שבחדר הטיפולים ומקשיבה ליצירות שלו. בעקבות היצירות עברנו לדבר על רגשות, מחשבות, וזה היה עובד בדרך הבאה:
רוני היה משמיע לי את היצירה, אני הייתי עוצמת את עיניי להקשבה עמוקה, אח"כ רושמת כמה מילים – רגשות שלי שעלו בעקבות היצירה ששמעתי. ואז הייתי מבקשת להאזין ליצירה פעם שניה ושלישית ובודקת את מה שאני מרגישה.
בשלב הבא נהגתי לשאול אותו באם הוא רוצה לדעת מה הרגשתי בעקבות האזנה ליצירה שלו ותשובתו תמיד הייתה חיובית. לדוגמא: הייתי אומרת – הרגשתי שהיצירה מתחילה באיזה חיפוש של משהו לא ברור ואז ברגע מסוים היה ביטוי של כעס מאוד עוצמתי.
רוני שאהב את ההקשבה וההתייחסות לרגשותיו האמצעות המוסיקה שלו ודרכי, הרגיש בטוח לפתח את דברי ולספר לי מה קרה באותו יום, או מה היו המחשבות שלו כשחיבר את היצירה וכך יותר ויותר למדתי להכיר את רוני. דרך היצירות שלו למדתי כמה הבדידות שלו כואבת אך הוא היה חסר ביטחון לפתח כל קשר עם אנשים בני גילו. 
הוא תפס את עצמו כאדם מאוד מכוער וחסר כישורים. לא האמין בשום דבר טוב ולא ראה סיכוי כלשהו לחיים עצמאיים ומאושרים. עם כל תחושת הייאוש והדיכאון רוני המשיך ליצור יצירות ארוכות יותר וליצירות התווספו גוונים של שמחה, גוונים של אור וביטחון עצמי. רוני החל להתקלח, הסכים ללכת לרופא שיניים ולטפל בסתימות שהחלו להציק לו, החל להיפגש עם בני המשפחה האחרים ובילה יותר עם הוריו באירועים משפחתיים. חברים מתקופה מוקדמת יותר בחייו החלו לחפש אותו בפייסבוק והוא נענה לפניות שלהם.
עדיין גילה חשדנות כלפי חבריו ולא תמיד שיתף פעולה כאשר הם יזמו לפגוש אותו. עדיין רוני לא היה מוכן לצאת מהבית.
מפגשים מערכתיים עם כל בני המשפחה והדרכה מתאימה סייעו לתקשורת חיובית יותר ולהעלאת הביטחון העצמי. עם הזמן רוני הרגיש מספיק בטוח להעלות את היצירות שלו בפייסבוק והופתע לקבל פידבקים כל כך טובים. הוא קיבל הזמנה מאחד היוצרים המפורסמים להיפגש אתו בתל אביב. לרוני הייתה בעיה – הוא לא יוצא מהבית.
התגברנו גם על המחסום הזה תוך כדי עבודה קוגנטיבית וזה אומר, מציאת פרשנות חדשה למחשבות שרצו לו בראש וגרמו לו לחסימה ולהתנהגות שבה הוא נמנע ממפגשים אנושיים.
שנה אחרי, רוני החל לצאת מהבית, מצא עבודה שבה הוא מתמיד להגיע בזמן ומשתלב עם צוות העובדים, עבר לגור בדירה קטנה משלו, לא רחוק מבית הוריו , הוא מסופר, מגולח ונקי ובשלב זה ביקש לסיים את הטיפול.