דנה בת קיבוץ מזה עשר שנים, נשואה ואם ל-3 ילדים, מורה ומחנכת במקצועה. היא גבוהה ומרשימה ועושה רושם של בחורה טובה במיוחד. דנה הגיעה לקבוצת פסיכודרמה ו טיפול בתנועה ומחול על מנת לטפל בחוסר הביטחון שלה לדבר עם אנשים ובעיקר עם דמות סמכותית. 

בעבודת חימום עם חברי הקבוצה השתמשנו בטיפול בתנועה ומחול. תוך כדי הריקוד הקבוצה נשאלה – "מה כפות ידי יודעות או ידעו לעשות?" בסבב, במעגל, כל אחד ואחת בקבוצה הציג את כפות ידיו בתנועה תוך כדי זה שאמר מלה או משפט, כמו למשל: "ידי יודעות לתת", "כפות ידי היכו את בני כאשר לא שלטתי בעצביי", "כפות ידי הכינו אוכל למשפחתי", "כפות ידי ידעו לנגן על פסנתר בעברי". והנה הגענו בסבב לדנה שכיסתה את פניה בשתי כפות ידיה ולא אמרה דבר. 

פניתי לדנה לשאול אותה מדוע היא מסתירה את פניה? ואז דנה פרצה בבכי מרורים ואמרה: "כפות ידי נתנו לכולם אבל אותי מעולם לא ליטפו ומעולם לא זכיתי לאהבה". 

השיתוף של דנה ריגש מאוד את חברי הקבוצה והיא זכתה לחיבוקים ולאהבה מכולם. אחרי שנרגעה, שאלתי אותה באם היא רוצה לעשות פסיכודרמה על הנושא שהיא העלתה? 

דנה הרגישה בשלה ובטוחה לעבוד וחברי הקבוצה תמכו בה. המשכנו בפסיכודרמה, כאשר הנושא המוצהר שעלה – חוסר האהבה שדנה חווה כל חייה. אלא שהפסיכודרמה הובילה לסיפור עמוק יותר: 

מסתבר שדנה הייתה בת יחידה למשפחה בת 6 בנים שנולדו בנורווגיה. כבת יחידה, היא מעולם לא זכתה לאהבה אלא לתפקידים של עזרה לאמה ולאביה וטיפול באחיה הקטנים. אחיה הגדולים זלזלו בה וניצלו אותה מינית. ההורים ידעו והתעלמו. האחים מעולם לא נענשו. ברגע שיכלה להיות עצמאית היא עלתה לארץ בכוחות עצמה וניתקה קשר עם כל משפחתה. היא מעולם לא סיפרה את סיפורה, אך למרות שנישאה ונולדו לה ילדים והיא מורה במקצועה, היא מרגישה חרדה תמידית, דיכאון קשה, בדידות בדידות וחוסר כוח לחיות. 

העבודה בטיפול בתנועה ואחר כך בפסיכודרמה, במסגרת קבוצתית מוגנת ובטוחה, אפשרו לדנה לחשוף נושא מהותי שהעיק עליה כל חייה וחוסר היכולת שלה לחוות אושר, אף לא במסגרת משפחתה החדשה והמקצוע שאהבה. 

עם סיום הפסיכודרמה ועם ההתנסות הפסיכודרמטית באלטרנטיבות עתידיות במפגשים של דנה עם מנהל ביה"ס וצוות המורים, דנה חוותה תחושה של הצלחה וביטחון עצמי. 

כאשר חזרנו לרקוד סביב השאלה – "מה יודעות כפות ידי לעשות?" הדגימה דנה כיצד היא מלטפת את פניה ואת גופה ואומרת בקול – "כפות ידי יודעות לקבל ולחוות אהבה." 

במפגשים הבאים סיפרה דנה כיצד ניגשה למנהל ביה"ס וביקשה תקציב לפרוייקט מסוים והקרינה ביטחון ואף נענתה בחיוב, וכך קרה גם בשיחות עם בעלה. 

קשה היה להתעלם מהניצוץ שבעיניה ומתחושת האושר שליוו את דנה בהמשך המפגשים הקבוצתיים.

​